כשהייתי ילדה, אמא שלי אמרה לי בנחרצות גמורה שכשאהיה גדולה, לא יהיה יותר צבא כי הרי לא תהיינה עוד מלחמות, ושאחותי תהיה הבן אדם הקרוב אלי ביותר בעולם.
היום כשאני כבר גדולה מספיק, אני יכולה לקבוע בפסקנות שאמהות כ-מ-ע-ט תמיד צודקות:
צבא ומלחמות יש ויש (והלוואי לא עוד)
ואחותי היא העוגן שלי בעולם.
אז איך ההורים שלי עשו את הקסם הזה ונהיינו חברות, למרות פער גילאים לא קטן ושוני די גדול באופי ובמזג?!?..
אפשר להסביר את זה בסוג של "נבואה שמגשימה את עצמה":
מרוב שאמרו שזה מה שיהיה, לא היתה ברירה אחרת..
אני מאמינה שלהורים תפקיד אקטיבי ביצירת מציאות בה מתאפשרת רעות בין אחים.
הורים הרואים בכל ילד אישיות נפרדת ומיוחדת במינה, בעלת צרכים ורצונות ייחודיים –
הורים שעושים מאמץ לענות על צרכיו ללא השוואות, תחרות ו/או מאבק –
מדשנים קרקע בה תגדל חברות ואהבה.
מכירים את המשפט האלמותי שהורים אומרים לילד או ילדה, שאך (אח 😜) נולד/ה לו אח או אחות:
"הבאנו לך מתנה"?!?…
אז כמובן שבאותו רגע – פחות…
כי מבחינת הילד – אותו הרך הנולד משול יותר לצו עיקול-חשבון של ההוצאה לפועל מאשר לגיפטקארד. 😳
הרי הבאנו לו מתחרה אינסופי על מקומו הבטוח במשפחה.
אבל אם ההורים ישכילו בכך שלא יעשו הרבה חוץ מלשמור על מסגרת בטוחה יציבה ותומכת,
האחים יעשו כבר הכל בעצמם…
קבוצת האחים היא הקבוצה האמיתית הראשונה בה אנחנו מתנסים בכל מיומנויות החיים:
משא ומתן, כעס, קבלה, חמלה, ויתור, פירגון, קנאה, נתינה ועוד.
להורים תפקיד משמעותי בקשר הזה – לאפשר.
לתת מקום לתרגל "על יבש" ובמקביל ללמד תקשורת מכבדת, אמפטיה ואיכפתיות דרך תפקוד כמודל לחיקוי.
להיות מכבדים קשובים ואיכפתיים לבני זוגם, לילדים וגם לאחים שלהם עצמם.
