דימוי והערכה עצמית אינם תוצר גנטי אלא תוצר של האופן בו התייחסו לאדם במשפחת המוצא שלו.
אדם בעל ערך עצמי גבוה יהיה חיוני, בוטח ביכולותיו ובכוחו, בעל יושרה, אמפטיה ויכולת לכבד אחרים ולהכיר בערכם.
אדם בעל ערך עצמי נמוך יחיה בחרדה מתמדת מפני זלזול, רמאות והשפלה. יהיה מתגונן , חשדן, מסתיר את רגשותיו וחי בבדידות. הוא יטה לזלזל באחרים ולפעמים גם לפגוע בהם. יטה לדיכאון, אלימות והתמכרות.
אלה הם הקצוות.
דימוי עצמי מתחזק מהצלחות ונחלש מכישלונות. מבוגרים נוטים להגיד איך ומה צריך לעשות או להתנהג, אך בכך אין די. על מנת שהעזרה תהיה משמעותית, המבוגר נדרש להגדיר עם הילד את המטרה (מה הנושא עליו אנחנו עובדים?), את השלבים הנדרשים בדרך אליה ומה יהיו מדדי ההצלחה.
כשילד אומר שאני רוצה לשפר את ההתנהגות שלי = זהו יעד מעורפל ולא ניתן לבחון האם המטרה הושגה או לא. במידה וההגדרה תהיה שאני רוצה שלא יוציאו אותי יותר משיעורים ולא ישלחו על ההתנהגות שלי מכתבים להורים = זהו יעד מוגדר ומדד ההצלחה בו ברור.
חשוב מאד שמטרה תהיה ברת השגה ומותאמת לילד. ילד שמתקשה בלימודים והמטרה תהיה ציונים מעל 90, סביר להניח שלא יגיע למטרה ותהי פגיעה נוספת בדימויו העצמי. במקרה כזה נכון יותר יהיה להציב יעד של ציוני 75 – יעד שסביר יותר להשיגו בהתחשב בנקודת ההתחלה של הילד. לאחר השגת היעד של ציון 75 אפשר ונכון יהיה לעלות את הציון בהדרגה.
מטרה שמוגרת באופן מיטבי משקפת את הפוטנציאל של הילד + השקעה של הילד במידה סבירה = עמידה במטרה.
המטרה תהיה תמיד "קצת יותר" מהמצב העכשווי. זה נכון למטרות לימודיות, חברתיות ורגשיות.
בהמשך להגדרת המטרה צריך לעזור לילד להתארגן להשגתה. ילד שנוטה לאחר למשל, לא מספיק להעיר אותו בזמן. הוא צריך הדרכה והכוונה איך לנהל את הזמן שלו מרגע הקימה ועד השעה בה נדרש להיות בבית הספר. מבוגר צריך לעודד, לתמוך כשהמשימה קשה, להיות איתו ועבורו בניסיונות
כחלק מהתארגנות להשגת מטרה צריך לבחון עם הילד מה הם המשאבים שעומדים לרשותו. מה הם המשאבים שלו בכלל ומה הם המשאבים הנדרשים להשגת המטרה העומדת על הפרק. משאבים נחלקים לשכליים – ידע, הבנה, אינטראקציה, אסטרטגיה, יצירתיות ועוד, פיזיים – כושר גופני, זריזות, מהירות, אומץ… ונפשיים – עמידה בלחצים, חרדות, ניהול כעסים ותסכול…
יש ילדים שלא מאמינים שהם יכולים. לא מאמינים שיש להם כוחות ומשאבים וכאן בא לידי ביטוי הכוח המשמעותי ביותר של המבוגר בעידוד ובסיוע בגיוס הכוחות הנדרשים. בשלב זה המבוגר יכול לאמץ אסטרטגיות מגוונות – להיזכר יחד עם הילד במקרים בעבר בהם היו לו משאבים והצליח במשימות שונות, לבדוק האם הילד חושב שיש למישהו שהוא מכיר את המשאבים הנדרשים ולהזמין אותו לנסות לחקות את התנהגותו, להעביר לילד את המסר שלא כל משאב קיים בנו באופן מולד ויש אפשרות לאמן וליצר משאבים תוך כדי למידה.
תפקיד המבוגר הוא לשים "זרקור" על המשאבים והכוחות של הילד ולא על חולשותיו. העיסוק החוזר בהתנהגותו הפרועה של הילד למשל לא תעזור לו להשתנות אלא תפגע לו בעיקר בערכו העצמי. הבלטה של כוחו כ"שף צעיר" במטבח ועל יכולתו להתרכז ולהתנהג בבגרות תעשה את ההיפך ותעלה את דימויו העצמי.
משפחות בהן ניתן לפתח ערך עצמי גבוה הן כאלה בהן התקשורת גלויה, יש גמישות מחשבתית והתנהגותית, תמיכה בין בני המשפחה וכבוד לנפרדות ועצמאות.
משפחות בהן דומיננטית הביקורת וקיימים חוקים נוקשים ועונשים, סביר שיגדלו ילדים עם דימוי עצמי נמוך.
הסוף הטוב בנושא זה הוא שכל אדם בכל שלב בחייו יכול לשנות את הדימוי והערך העצמי שלו מכיוון שהם תוצר נלמד ונרכש.
