הפחד מלהפסיד משהו, הידוע בכינויו "פו̇מו̇" (FOMO – Fear of Missing Out), הוא חרדה שנובעת מאמונה שאחרים חיים טוב יותר, נהנים יותר, או מצליחים יותר.
בנושא הזוגי הפומו בא לידי ביטוי בחשש להתחייב בקשר, כי בכל רגע נתון שאנחנו בוחרים במישהו או במישהי, אנחנו בהכרח מוותרים על רבים אחרים. האדם חושש שיחמיץ הזדמנות טובה יותר, נכונה יותר עבורו. זה מוביל לרוב לקנאה, לחוסר שביעות רצון תמידי ולצורך כפייתי להתעדכן בזוגיות של אחרים (והרשתות החברתיות מספקות לנו המון מזה).
בנוסף, אנחנו חיים בעידן שבו הכל צריך להיות מדהים, מיוחד, מעולה, מרשים… כך בכל תחומי החיים – וגם בבניית זוגיות. מדובר בהצבת שאיפות שהן בהכרח לא תואמות-מציאות. אחת הבחירות הנפוצות כדי להתגונן מפני כישלון בהגשמת מטרה לא ריאלית היא הימנעות. ויתור על מטרות ושאיפות לא תואמות-מציאות כרוך בכאב. הפרידה מרעיון הזוגיות המדהימה לטובת זוגיות משמעותית היא חלק מתהליך הגדילה – וכמו רבות מהפרידות אנחנו מנסים לצמצם אותה, לברוח ממנה או להכחיש אותה…
כתוצאה ממחשבות על "פומו" וחיפוש זוגיות מיוחדת ומדהימה, אני נזכרת בשאלה שעולה רבות בקליניקה: האם בחרתי נכון את בן/בת הזוג שלי?
האם יש דבר כזה בכלל "לבחור נכון"?
אני נוטה לחשוב שבהכרח בחרנו לא נכון. זוגיות ארוכה ומיטיבה היא תוצאה של בחירה להפוך אותו/אותה לבן/בת הזוג הנכון/ה. האיש שהתאהבת בו בגיל 20 הוא לא האיש שישן לידך במיטה בגיל 40. האישה שאתה זוכר ומחפש בדמיון מגיל 30 שלך כבר לא חיה בתוך האישה בת ה-50 שאיתה אתה חי כיום.
זוגיות ארוכה ומיטיבה אינה עוסקת במציאת בן/בת הזוג המושלם/ת אלא בבחירת בן/בת הזוג הלא-מושלם/ת פעם אחר פעם.
אנחנו מתייחסים לאהבה כאל רגש. נסו להתייחס אליה כאל בחירה שעושים כל יום מחדש. זאת מחשבה לא מדהימה ומקסימה. זאת מציאות ממש לא פוטוגנית. זאת עבודה יומיומית.
נראה לי שאנחנו חיים בעידן של פינוק וקושי בדחיית סיפוקים. רוצים לחיות כמו בסיפורי-פיות או צילומי נופש בתאילנד: מיוחד, מדהים, מעורר קנאה, חד פעמי… ובפועל חיים בעבודה קשה, התמדה, שליטה על היצר והחשק, דאגה, אחריות, חזרתיות.
לכאורה אכזבה גדולה. אבל מכיוון שכל אדם מספר לעצמו ולעולם את הסיפור שלו, אפשר לוותר על האכזבה.
בואו ננסה לספר לעצמנו סיפור קרוב למציאות, עם שאיפות ברות-הגשמה – ונתור אחרי משמעות, ערך וסיפוק בעולמנו הפלאי.
