בתחילת הדרך הזוגית מתגבשים דפוסים של מי עושה מה, מי אחראי על מה, איך חוגגים, מה קורה כשרבים…
כך גם מתגבשות ההסכמות הלא מדוברות בדבר יחסי מין – מי יוזם? באיזו תדירות? איזה סוג יחסי מין? מה לגיטימי במין? …
החוזה הזוגי הפסיכולוגי והלא כתוב מבטיח בלעדיות במין אצל מרבית הזוגות.
כלומר – מין עושים רק אחד עם השנייה. (או אחד עם השני, אחת עם השנייה – תלוי בזוג)
בתחילת הקשר הזוגי התשוקה בשיאה. יחסי המין לא דורשים בירור או שיח זוגי כי המין נוכח ומשביע רצון
ובכלל קשה לחשוב שיום אחד הנושא יכול להפוך סיבה למחלוקות.
אבל במהלך השנים אנשים מתפתחים, גדלים ומשתנים.
גם התשוקה והעניין במין משתנה – ואז נוצר לא פעם פער בין בני הזוג.
יש מצבים שבהם הפער היה קיים מלכתחילה אבל בגלל ההתאהבות, ההתרגשות,
הרצון להפגין אהבה, הכמיהה למגע ואולי גם ניסיון לרצות – הפער לא בא לידי ביטוי .
אז מה עושים כשיש פערים בחשק המיני?
ומה קורה כשיש הבדלים בפרשנות שכל אחד מבני הזוג נותן לדילול המין בחיים הזוגיים?
בהדרכות וייעוץ בקליניקה פגשתי זוגות שסחבו, כל אחד בנפרד, עלבון ותחושות קשות של דחייה
נוכח הפרשנות שהם נתנו להתמעטות יחסי המין ביניהם.
הסיבות במחקרים לדילול יחסי המין בקשרים ארוכים הן רבות ומגוונות.
אני מביאה שתיים מהן כדי לקדם את הדיון שלנו:
1. קושי במעבר מהמשלב היומיומי למשלב האירוטי –
היומיום דורש מאתנו לנהל משק בית, לנהל זמן. הוא מחייב התנהלות עם משמעת עצמית ואכיפת חוקים.לעומת זאת ארוטיקה מחייבת פתיחות, דמיון, קלילות, אובדן שליטה…
ברור שהשניים לא נועדו לחיות בכפיפה אחת.
בדרך כלל צורכי היומיום לא מעיקים במלוא כובד משקלם בתחילת הקשר.
הם נוטים להיערם עלינו לאחר מספר שנים – ובעיקר עם הגעת הילדים.
2. כפי שפרוייד כתב עוד בראשית המאה הקודמת: "באהבתם אין הם משתוקקים וכאשר תשוקתם שם – אין הם יכולים לאהוב".
נשים ממהרות לקחת על עצמן אשמה על דילול יחסי המין כי הן כבר לא צעירות, פחות יפות, פחות מושכות…
גברים מרגישים פחות אטרקטיביים כי רמת ה"ביצועים" לא כמו פעם, כי הכרס פתאום תופסת מקום במרכז הגוף…
את התחושות לא מבטאים בשיחה וכדרכן של תחושות קשות – הן לא נעלמות
אלא באות לידי ביטוי ברוגז, כעס, עצבות ועצבנות.
ומה קורה לזוג כאשר אחד מהשניים מחליט שהוא פרש מהמשחק, שמין כבר לא מעניין אותו בכלל?
לכאורה מדובר בהפרת חוזה חד צדדית, אבל איך אפשר לפתוח דיון ולהעלות תביעות על סמך חוזה לא כתוב?
על בסיס הסכם שלא רוענן שנים ארוכות, מראשית הקשר?
יותר מזה – שתי הסיבות שהזכרתי לדילול ביחסי המין בזוגיות ארוכת שנים, קשורות בעצם להתפתחות טבעית של הקשר הזוגי,
לא למעשים או התנהגויות שניתן לשנות לפי דרישות "חוזה".
ואם אכן זו הפרה חד צדדית – האם הבלעדיות המינית עדיין נמשכת ומחייבת?
האם נגזר גם על בן/בת הזוג לחיות חיים ללא מין, או שהדברים מקבלים אז התייחסות חדשה?
האם תיתכן מונוגמיה מסוג חדש – כזאת שלא מחייבת בלעדיות מינית?
נדמה לי שאנחנו כחברה ממהרים לתייג ככישלון כל דבר שהוא פחות משביעות רצון מלאה.
"נורמלי", מבחינתנו, לקיים יחסי מין בתדירות גבוהה עם בן הזוג במערכת יחסים ארוכת שנים.
וכל מה שחורג מהנורמה הזאת מתפרש ככישלון.
האם באמת היעדר יחסי מין בתדירות גבוהה בזוגיות חייב לגרום לנו לתחושת כישלון?
אולי ניתן לראות בו תהליך ביולוגי בלתי נמנע?
אולי אפשר פשוט לקבל בשלווה ובאהבה שיש מחירים למערכת יחסים ארוכה
ושירידה הדרגתית בתדירות יחסי המין היא לא כישלון אלא פשרה הכרחית?
ולמתקדמים שבינינו:
אולי צריך לחזור ולהפריד בין אהבה לבין תשוקה
ולחיות עם הפיצול הזה בשלום מבחינה מוסרית?
חומר למחשבה…
פנינה
בפעם הבאה – איך בפועל משנים חוזה זוגי.
