זוגיות היא חברות בין שני אנשים, שבאה לשרת את הרעיון של "לא טוב היות האדם לבדו".
לא להיות לְבַד פירושו לחיות עם איש או אישה. לחבר את החיים איתם.
להיות שניים שמרגישים יַחַד מול משימות, אתגרים וקשיים. שניים שרוצים את הכי טוב זה לזו (או זה לזה – ושאר קומבינציות).
במציאות, יש זוגות רבים שלא חיים לבד לכאורה (מעצם הגדרת זוג) אבל בפועל הם שניים שמצויים כל אחד בַּלְבַד שלו.
במקרים החמורים יותר הם שניים שמצויים כל אחד בַּלְבַד של עצמו ובמלחמה מול השני…
חיי זוגיות דורשים מְסוּגָּלוּת זוגית שנרכשת בילדות.
פה משתלב השיח על החובות שלנו כהורים –
("מה? הורים? אבל התחלנו לדבר על זוגיות!" סבלנות… מבטיחה לחבר את הקצוות…)
כיום מקובל מאד לשים את הילד במרכז החיים של ההורים. במרכז ההתעניינות.
רבים משתמשים בתקשורת עם ילדיהם בביטויים כמו "מלך", "בן של מלך", "נסיכה", "חיים שלי"…
הם עושים כל שביכולתם על מנת להבטיח שהילד יהיה מאושר – כי זוהי מטרת העל.
הילד לומד שהוא אמור לקבל מכולם – וכל הזמן. שהדבר היחיד שיש לו חשיבות הוא היותו מאושר.
(מתכון בדוק ומנצח ל… חוסר אושר תמידי!).
אנחנו נוטים כיום לחנך פחות מדי לנתינה ולראיית דברים מנקודת מבטו של האחר.
במושגים של הצלחה ואושר, אנחנו חיים בעולם שעסוק בהצלחה אישית, אושר אישי, מימוש עצמי, דימוי עצמי…
כשזאת התפאורה שבה גדל הילד, טבעי שכאשר יגיע הזמן לזוגיות – הוא יצפה לשמר את מרכזיותו.
הוא יצפה מבן/בת הזוג להמשיך לספק את צרכיו כמו שעשו הוריו קודם לכן.
מכיוון שלעיתים קרובות גם בן/בת הזוג שלו גדל(ה) במציאות דומה, יהיה קשה מאד לשניהם לחיות בזוגיות טובה –
כזאת שמצריכה הסתכלות על צרכי האחר, שמחייבת נתינה, שדורשת שינוי בסדרי העדיפויות.
סביר שנראה שני אנשים שעסוקים מאד בעצמם ומתוסכלים מאי סיפוק צרכיהם על ידי בני זוגם.
הם יתקשו להשלים עם העובדה שלא יקבלו כל מה שירצו. שלא הכל בחיים יהיה בדיוק כפי שראו בדמיונם.
בנוסף, הם יתקשו מאד ביצירת חיים אוטונומיים, שבהם הם האחראיים לספק לעצמם עניין, מימוש, שמחה, ריגוש…
הם יחוו תסכול בעקבות "כישלון" בן/בת הזוג לדאוג להם לכל אלה.
אבל אותו "כישלון" הוא מובנה ובלתי נמנע (!)
כי עניין, משמעות לחיים, תחושת שייכות וכדומה – הם כולם משאבים פנימיים, שכל אדם נדרש למצוא בעצמו, לעצמו.
בהדרכת הורים לא פעם אני מציינת שמגרש המשחקים הוא שטח האימונים החשוב ביותר להמשך החיים.
גם בהקשר הזה אני מאמינה שזוגיות ומסוגלות זוגית מתחילה בכישורי חברות –
לא תמיד הילד שלנו "מלך" והילד האחר "משרת". לא תמיד משחקים במה שהילד רוצה.
הוא נדרש להתפשר. הוא נדרש לשיתוף פעולה כדי להצליח לבנות ארמון חול.
הוא רוצה שהילדים האחרים יישארו איתו במגרש המשחקים ולכן הוא לומד להשתדל לראות את הרצונות שלהם
ולא רק את של עצמו.
נדמה לי שלארגז החול ולמגרש המשחקים לא קיימת חלופה.
מדובר במיומנויות שאנו, כהורים, נדרשים להעניק לילדינו.
כשאנחנו לא עושים זאת, אנחנו חושפים אותם להתמודדות קשה ומרה בבגרותם.
אז בינתיים… צאו לשחק. חפשו חברים (כן, גם בעידן הזה).
תתאמנו. ותאמנו את הילדים שלכם.
לשחק יחד זה כיף, בכל גיל!
מוזמנים להגיב, כמו תמיד.
פנינה
