אצלי התחילו להתעורר השאלות לגבי הזוגיות שלי בערך עשר שנים אחרי החתונה.
בעשור הראשון בנינו משפחה, ילדנו ילדים, עיצבנו קריירות, קנינו בית…
והיינו מאד מאוהבים.
וזה הספיק.
אחרי עשור התעוררתי, ופתאום רוב הדברים סביבי כבר עמדו במקומם ודרשו ממני פחות זמן והשקעה.
ההתאהבות הפכה לאהבה וחברות משובחת ובי החל לכרסם הספק…
הספק הגדול: האם זה הכל?
זה כל מה שיש לחיים להציע לי?
לא יהיו עוד התרגשויות, אובדן חושים, פרפורי לב???
האם לא אראה יותר בעיניים של מישהו אחר כמה אני מדהימה בעיניו?
ולא – זה לא שבזוגיות שלי משהו השתבש או שלא היה לנו טוב יחד.
דווקא להיפך. היינו זוג מנצח. אוהב, מכבד, מתעניין, מתחדש – ובכל זאת…
משהו בי היה לא שקט.
נכנס בי פחד. פחד שתיכף הכל יהיה מאחורי.
תיכף אהיה זקנה ויותר לא ארגיש "טָפֶּשֶת אהבה".
כל מה שיהיה לי הוא רק אהבה בוגרת, יציבה.
אהבה שהיא שותפות לחיים, שותפות למסע.
התחילה לחלחל בי ההבנה שאנחנו לא חיים בתיבת נוח – זוגות-זוגות…
תרגמתי את אי השקט שלי לסקרנות אקטיבית
וחקרתי את כל מי שנקרה בדרכי.
רציתי להבין אם אני לבד בפחד הזה מפספוס,
או שמדובר בתופעה רחבה שפשוט לא נהוג לדבר עליה.
לכאורה, כולם סביבי היו מאושרים בזוגיות שלהם.
לימים הבנתי שהיה מדובר במצג חלקי או במצג שווא.
הסקרנות חשפה אותי לקשת של וריאציות זוגיות
וככל שלמדתי יותר ושאלתי את עצמי יותר שאלות, כך הייתי מבולבלת יותר.
הבלבול הוא חלק מכאבי הגדילה והוא הכרחי.
הוא מסתדר חלקית עם התנועה של החיים.
מכיוון שאני הולכת את הדרך הזאת בעצמי,
למדתי ללוות אחרים במסע הזוגי שלהם.
למדתי שלשאול נכון זה חצי הדרך להבנה ולתשובות.
לפעמים אנחנו לא שואלים על מה שבאמת מפריע לנו, כי הפחד הוא זה שמנחה אותנו.
והפחד במקרה הזה הוא אבי כל חַטָּאַת.
לפחד להבין ולדעת את עצמך
זה בעצם היבט אחר של לא לאהוב את עצמך.
לאורך המסע שלי אני פוגשת אין סוף אנשים,
מכל המינים, הגילאים, הגזעים והתרבויות,
שמצויים בקשר ארוך ומחייב
וסוחבים עמם תסכולים, אכזבות, חלומות, תשוקות, פחדים, כעסים…
ולרוב הם סוחבים את המטען הכבד הזה לבדם.
המטען יכול להיות קושי בהתמודדות עם אתגרי החיים ואי שביעות רצון מ-"עבודת הצוות" במאבק הזה.
ולעיתים הוא קושי רגשי/מיני/תפיסתי עם עצם המחויבות לפרטנר אחד לכל החיים.
ויש מי שסוחבים על גבם את שניהם.
נסו לדמיין איך נראים אחרי עשרות שנים עם מטען כזה על הכתפיים.
נסו לדמיין איך מרגישים.
אני רואה בַּמָקום הזה בדידות.
החיפוש אחרי חבר לחיים הופך את חלקנו לבודדים במסווה זוגי.
ועוד למדתי – שלא הכל פתיר.
יש יחסים שלא נועדו להיות.
יש אנשים שלא נועדו לחיות בזוגיות.
ולצד זה הבנתי שניתן לשפר את היחסים בעזרת כלים פשוטים
שיכולים להיות ישימים כמעט לכולנו.
וזה מתחיל קודם כל באומץ לשאול שאלות
ולהבין מה באמת כואב לנו, מפחיד אותנו, מכעיס אותנו…
ואתם? שואלים?
או רק סוחבים?
