אפשר לחוש בזה בקצה האף.
בנקודה שבה הנשיפה נושקת לשאיפה.
במקום שמאותת לנו שהחמסין מגיע בראשית הקיץ – עם חומו הצהוב, היבש לעת ערב.
ככה ממש אפשר לחוש בזה בכל בית שנכנסים אליו, אפילו לשנייה בלבד…
האווירה.
אפשר לחוש בה ממש ברגע שדלת הבית נפתחת ואנו עומדים בפתח.
לא מדובר במראה הבית וניקיונו.
גם לא בהתאמת הצבעים של הסלון לוילון, או של הנברשת לשזלונג.
אני מתכוונת למה שבאוויר… למה שקורה בין בני הבית ואפילו בינם לבין עצמם.
לא אחת נכנסתי לבתים הפוכים, שהכביסה הנקייה – או המלוכלכת
– משמשת בהם שטיח טלאים חינני,
או לבתים מפוזרים, שאפשר למצוא בהם בכל מקום כלים, עיתונים ומשחקי התפתחות של "הקטן" (שעוד רגע הולך לצו ראשון)…
ועדיין היה בהם נעים ולא רציתי ללכת.
מנגד גם לכם בטח יצא להתארח בבתי "קטלוג"
מצוחצחים לתפארה, שנראה כאילו בזה הרגע צולמו לקטלוג איקאה
ועדיין רציתם רק לצאת משם. ומהר!…
ובכן, איך אפשר להגדיר את זה? את האווירה הזו?!…
כבר לפני 100 שנה, הרבה לפני המצאת ספת ה-"ר",
ידע אדלר לומר שהאווירה המשפחתית
היא אלמנט מרכזי ומשמעותי בהתפתחות הילד ובעיצוב אישיותו.
אם להיפרד לרגע מעולם עיצוב הפנים לטובת דימויים מעולם הביולוגיה:
האווירה המשפחתית משולה לצלחת הפטרי עליה גדל הילד –
וממנה הוא ניזון ברכיבים שילוו אותו כל חייו.
האווירה מגלמת בתוכה את הערכים,
הנורמות המשפחתיות,
התקשורת המילולית והלא מילולית,
דרכי קבלת ההחלטות במשפחה
ודפוסי החינוך הנהוגים בבית.
אז איזו אווירה יש לכם בבית 🤔?
איזו הייתם מעוניינים שתשרור, למענכם ולמען ילדכם?!?.
