תשוקה מינית וזוגיות ארוכה
איבר המין העיקרי שלנו הוא המוח. חשיבה ממוקדת על תפקוד המוח האירוטי כשהוא במצבו הטבעי מאלצת אותי להבין שהמוח האנושי הוא האויב של זוגיות ארוכה ותשוקתית.
כל "הורמוני האושר" במוח האירוטי שלנו (סרוטונין, דופמין וכו') "מכורים" לחידוש. הטבע רואה ביצירת צאצאים את תכלית הקיום להישרדות המין והגזע. כדי להגדיל את מספר הצאצאים אנו נדרשים להרבות בהפצת זרע – הן בכמות והן בפיזור ומגוון הפרנטנריות. במטרה למקסם את טיב הצאצאים וסיכוייהם, צריך לערבב את הגנים עם גנים רבים ככל האפשר. לכן, "הביטוח" של הטבע ליצירת צאצאים אופטימלית הוא ההורמונים במוחנו שצועקים "חידוש".
עכברים מבינים היטב את תכלית קיומם. בניסוי שנעשה צפו בעכברים והרגלי המיניות שלהם. עכברה מיוחמת במשך ארבעה ימים. בכל יום של ייחום הוכנס לכלוב שלה עכבר זכר (אותו עכבר בכל הפעמים). אחרי כארבע כניסות לכלוב העכבר נכנס, שוהה במחיצת העכברה המיוחמת… ולא מתקרב אליה! הוא מ ש ו ע מ ם. הוא רוצה עכברה חדשה. אנחנו, בני האדם, לא שונים מעכברים אלה (גם אם השוואה זו לא נעימה לנו).
התשוקה בזוגיות ארוכה אינה ספונטנית. אף אחד לא משתוקק למה שיש לו. אז איך בכל זאת?
תשוקה מתאפשרת כל עוד איננו במערכת יחסים או קשר רצוף עם מי שאליו אנחנו משתוקקים. זאת אומרת שניטה לחוות תשוקה לאדם שהוא בלתי מושג או בלתי ודאי. עצם הפיכתו למוכר ובטוח בחיינו מפגישה אותנו עם המציאות ועם כל מה שאנחנו יודעים על האדם ובכך מפחיתה מהתשוקה שיש לנו כלפיו. חלק לא קטן מהתשוקה מצוי בלא-נודע, בחידתיות. ברגע שאנחנו נכנסים למערכת יחסים קבועה ויציבה עם אדם זה, הוא הופך לצפוי ולמוכר, ואנו מגלים שהוא "רק" בן-אדם, על כל הטוב והרע שכרוך בכך. כאן מתחילה דעיכה בתשוקה ונטייה לפתח תשוקה לאדם אחר, מוכר פחות ומסקרן יותר…
מדברים אלה נראה שתשוקה ואהבה (או במילים אחרות – ריגוש וביטחון) לא מתקיימים יחד. אז על מה מבוססת הבלעדיות המינית שהתקבלה כחלק מהקשר המונוגמי? נראה לי שהבלעדיות המינית היא חלק מיצירת מערכת חברתית מסודרת, שבה ברור מי דואג לצאצאים לצרכיהם. הדאגה לצאצאים מבקשת וודאות ושיוך הצאצאים (אני דואג רק לצאצאים שהם שלי) ומכאן הדרך לבלעדיות מינית קצרה מאד.
אבל אם כך – מה מחייב בלעדיות מינית אחרי שלב הפוריות? או אחרי שגדלו הצאצאים ופרחו מהקן? לא מן הנמנע כי החלק של הביטחון והיציבות במונוגמיה סייעו לשיווקה במהלך השנים. גם לאחר הבנת הכשלים במונוגמיה נדמה לי שעדיין לא נמצאה "שיטה מארגנת" טובה יותר.
אז מה עושים בכל זאת עם התשוקה? המיניות? מוותרים?
אני סבורה שוויתור על תשוקה וארוטיקה הוא ויתור על אנרגיית החיים.
בחיפוש אחר פתרונות למדתי שהתנאי ההכרחי לתשוקה הוא שכל אחד מבני הזוג בנפרד ייקח אחריות מלאה על היותו מיני/חושני/ארוטי/חושק ונחשק. לא פעם אני שומעת תלונות על בני ובנות זוג בהקשר זה – "הוא/היא לא מעורר/ת אותי". לאיש אין אחריות על העוררות שלנו. זאת המשימה של כל איש ואישה לעצמם ועם עצמם. היכרות עם העצמי הארוטי שלנו תאפשר לחוות עונג בסיטואציות מגוונות ובעוצמות משתנות.
החקר הארוטי העצמי הוא המודל לחקר הפרטנר. החקר הארוטי הזוגי הוא חלק משהות משותפת "בחצר המשחקים" = המרחב הארוטי הזוגי. "בחצר המשחקים" אפשר לשוחח, לגעת, לנסות, לטעום, למשש… והכל בהסכמה ובזרימה משותפת.
ככל שהזוגיות מאריכה ימים, הצורך בסקרנות, יצירתיות ומשחקיות עולה. החוכמה שחסרה לרובנו בתחום זה היא לא היכולת הטבעית להתרגש מגוף חדש אלא לראות את אותו הגוף שוב ושוב בעיניים מתחדשות של המתבונן – ולהתרגש…
בזוגיות ארוכה ויציבה אנו מרבים לבלות יחד במרחב הביתי בשעות שלפני או אחרי העבודה או הלימודים. בדרך כלל אלה השעות הפחות אנרגטיות שלנו. אנחנו פחות מוקפדים ומטופחים ולמעשה רחוקים מה-"פורטה" שלנו. הפרדוקס הוא שדווקא ההזדמנות לראות את בן/בת הזוג שלנו בעשייה משמעותית, במשהו שהם טובים בו, באותו הדבר שמעורר בהם תשוקה ליצור, ליזום , ללמד או להוביל… דווקא במקום המואר של בן/בת הזוג שלנו – היא הסיטואציה שמעוררת בנו תשוקה כלפיהם.
מומלץ לא לחיות כ-"זוג דבוק" כי תשוקה זקוקה לגעגוע. לא להפסיק "לשחק" כי בעירה ועניין דורשים חוסר וודאות. לשמר את הלא-מובן-מאליו, לברוח מהשעמום.
גם ההפיכה למשהו ברור מאליו היא תלונה שמושמעת פעמים רבות כלפי בני/בנות זוג. האמת היא שזאת תלונה שהאדם צריך להשמיע לעצמו. כדי שלא להיות מובן מאליו נדרשת דינמיות, תנועה, מחשבה, יצירתיות – וזה לא קל לנו.
לסיכום, זוגיות ארוכה לא מבשרת תשוקה ומיניות כחלק אינטגרלי. מיניות ותשוקה עם אותו הפרטנר לאורך שנים מצריכה שינוי תפיסה – להפסיק לחפש ולשאול מה בפרטנר או בהתנהגותו לא מעורר אותנו ולהתחיל לבדוק איך, בלי קשר לפרטנר, אנחנו מתחייבים לעצמנו להישאר חושקים, משתוקקים, נחשקים ומיניים.
