השנה אני חוגגת 50 (אולי חוגגת זאת לא המילה המוצלחת ביותר לאירוע…) ו-29 שנות זוגיות. מספרים מרשימים ומעט מפחידים.
העיסוק שלי בזוגיות החל בזוגיות הפרטית שלי: בהשתנות שלה במרוצת הזמן, בהשלכות שלה עלי כאדם וכאישה, בהצבת סימני שאלה פורצי-גבולות לכל אורך הדרך ובעיקר – בתסכול נוכח המציאות, שחושפת מעט מהמורכבות שבמערכות יחסים ארוכות ובמערכות יחסים בכלל.
נראה לי שאנשים מנסים לשמר את המציאות הזוגית הגלויה כמו שהיא, שלא לטלטל את הספינה חלילה – ומאמצים נחמה כללית לפיה "ככה זה" ו-"אין חדש תחת השמש".
האמנם?
גילוי נאות – לי היה תמיד קשה עם מסגרות ותכתיבים. בעיני רוחי גבול נוצר על מנת לפרוץ אותו ולא כדי לשמור עליו. למזלה הטוב של מדינת ישראל אני לא מופקדת על גבולותיה ופריצת גבולות השיח אין בה כדי להחריב עולמות. רק להגמיש.
אין בסל שלי אג'נדה או אמת חדשה שברצוני לשתף או ללמד. יש הרבה סוגיות שמצאתי להן פתרונות יצירתיים במסגרת "חוקי המשחק". פתרונות שבעזרתם אני מסייעת לזוגות שמגיעים אלי להדרכה. ולצידם, נותרו לי לא מעט סימני שאלה ונושאים שאני מבקשת לבחון. ובהם אשתף אתכם.
הכתיבה מבוססת על אין סוף מחקרים, ספרים, תיאוריות והגיגים שלי.
להיות במערכת יחסים זה דבר לא פשוט. שיעור הגירושין בעולם הוא גבוה מאד.
היה הרבה יותר קל להיות נשוי בעבר, לפני 200 שנה למשל. אנשים חיו בממוצע רק מעט יותר מ-40 שנה ומתוכם לא יותר מ-20 שנה בזוגיות. למעשה, עד שתתחיל להשתעמם אתה כבר מחשב את הקץ!!! (וכשמרבית בני האדם חיו במבנה חברתי מוכתב, כפוי ושמרני או בתנאי הישרדות ומאבק קיומי – מי בכלל העז להשתעמם?..)
כיום אנו צפויים לחיות עם מישהו 30, 40, 50 או 60 שנה! (יחי ההבדל הקטן!) והעולם שבנינו מציע – ואפילו מקדש – בחירה ושינוי על כל צעד ושעל…
בעבר הנישואין היו חלק מהסכם כלכלי שתוכנו הסדיר את כל מארג החיים של בני הזוג. חיים ללא הסכם שכזה היו בעייתיים מאד, עד כדי בלתי אפשריים – בפרט לנשים.
היום, לעומת זאת, אין לנו צורך להתחתן כלל – לא כדי לקבל משכנתא, לא כדי לחיות יחד, לא בשביל סקס ולא כדי ללדת ילדים.
חתונה ומונוגמיה הפכו לאפשרות, לבחירה. וזאת בהחלט בחירה לא פשוטה.
פחות אנשים מתחתנים מאשר בעבר. ואלה שמתחתנים, עושים זאת בגיל מאוחר יותר.
לפני כשנה, או קצת יותר, פורסם על פריצה לאתר Ashley Madison – אתר היכרויות לאנשים נשואים שמחפשים רומן. אתר שמספר החברים בו הוא… 54 מיליון איש ואישה.
המספר הזה הדליק אצלי את כל תמרורי האזהרה והסירנות. משהו השתבש לנו כחברה. יש כאן משהו שמחייב חשיבה מחוץ לקופסה.
ד"ר תמי נלסון עשתה מעשה – היא נרשמה לאתר פעמיים, בשני פרופילים פיקטיביים – אחד כאישה ואחד כגבר, ללא תמונה או מידע מזהה. היא ביקשה לבדוק מי יפנו אל שני הפרופילים ומה הם ירצו למצוא או להציע.
התוצאות הפתיעו אותי מאד. כנראה בגלל שגדלתי על כמה מיתוסים מקובלים בנושא בגידות:
1. אם לא "תתני לו" – הוא יחפש מין בחוץ.
2. כשהקשר טוב בין בני הזוג – אין בגידות.
3. גברים שבוגדים מחפשים מין. נשים מחפשות יחס ורגש.
4. אין דרך להתגבר על בגידה ולהישאר יחד.
אז כמעט כל הגברים שיצרו קשר עם ד"ר נלסון בפרופיל הנשי פנו בחיפוש אחר מערכת יחסים ארוכה ומשמעותית. יחסיים מבוססי רגש, מישהי לשוחח איתה, מישהי שתקשיב להם. ממש לא לסקס מזדמן.
הנשים, לעומת זאת, פנו לפרופיל הגברי בנסיון למצוא סקס! הן לא רצו לשמוע על הקשיים, החלומות והבעיות של הגבר שמולן. הן הבהירו לו שבשביל כל הדברים הללו יש לו את האישה שהוא נשוי לה…
האם מונוגמיה כל כך קשה לביצוע בגלל שאנחנו רוצים "גם וגם"?
גם מערכת ארוכה ומשמעותית וגם מערכת שטחית ומענגת?
אשאיר את זה כחומר למחשבה עד לפרק הבא, שבו נעסוק במונוגמיה בת זמננו.
