למה זה כל כך קשה לנו?
תפיסת התפקיד ההורי נגזרת מתהליכים חברתיים-כלכליים רחבים.
במאה הקודמת הילדים במשפחה עוד נתפסו ככוח עבודה.
התייחסו אל הילד כ"מבוגר נמוך".
עם השנים, הילד נע אל מוקד תשומת הלב והפך למרכז החיים בבית.
בהתאם, גם השיח ההורי הוחלף ועבר למונחים של הכלה, הבנה, הקשבה ושיתוף פעולה.
זה מצוין, נכון?
אזש"ת… (אז זהו, שלא תמיד)
הבנה וקבלה הן כמובן גישות טובות ורצויות כשלעצמן,
אך ללא איזון עם ערכים ועם גבולות –
יתכן שנגלה לפתע שמבלי שהרגשנו, גדל לנו בבית "פרא" מפונק ותלותי.
הורים רבים מבולבלים ומבלבלים בגישה שלהם אל הילד.
השאיפה שלנו כהורים צריכה להיות השגת איזון בין הקשבה, הכלה ואמפתיה
לבין הצבת גבולות ברורים וחינוך ערכי,
מתוך מחשבה על האדם הבוגר שהיינו רוצים למצוא לצידנו בעוד עשור או שניים
ילדים זקוקים לגבולות.
הם צריכים הורים שהם הורים ולא חברים "זורמים".
ילד או מתבגר צריך לדעת היכן עובר הגבול,
כדי לבחון את יכולתו לחצות אותו.
החריגה מהגבולות היא התנסות חיונית,
וכמוה גם הבנת המחירים הנלווים אליה.
מציאת האיזון שמאפשר אווירה משפחתית חמה ומעודדת מחד
וגישה מחנכת מאידך אינה משימה פשוטה.
התווייתה של הדרך הזו מאתגרת ומורכבת במיוחד
מכיוון שהורים הם זוג אנשים (אבא ואמא, אבא ואבא או אמא ואמא)
שחוו בעצמם ילדות שונה לצד הורים שונים,
ושצמחו להיות בוגרים בעלי עולם ערכים ואמונות משלהם.
כעת שניים אלה, על מטענם האישי,
נדרשים למצוא את "שביל הזהב" למרות ההבדלים ביניהם.
הדרך לשם לא קלה ודורשת בדיקה עצמית עמוקה.
